קיבוץ יקום - אגודה שיתופית חלקאית בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה חוף השרון ואח'

החלטה

(בבקשות המשיבים לסילוק על הסף)

בפניי בקשות המשיבים לסילוק על הסף של התובענה שהגיש המבקש נגדם.

רקע

המבקש (להלן: "הקיבוץ") הגיש תובענה במסגרת הליך של המרצת פתיחה נגד המשיבה 1 (להלן: "הוועדה המקומית"), נגד המשיבה 2 (להלן: "הוועדה המחוזית") ונגד המשיב 3 (להלן: "המינהל").

הקיבוץ הינו בעל זכויות במקרקעין הידועים כחלקים מחלקות 2, 4 ו – 8 בגוש 8951 (להלן: "המקרקעין") מכוח חוזה פיתוח שנחתם בינו לבין המדינה באמצעות המינהל ביום 24.3.2004 ותוספת לו מיום 26.3.2008.

לטענת הקיבוץ, בהתאם לתכניות החלות על המקרקעין מותר שימוש במקרקעין ל"נופש ותיירות" ובכלל זה שימוש ל"גן אירועים". ביום 20.12.2001 נקשר הקיבוץ בהסכם הרשאה עם חאן אביב אירועים בע"מ (להלן: "חאן אביב") לפיו ניתנה לאחרון הרשות להפעיל במקרקעין גן אירועים תחת כיפת השמיים.

בתובענה עתר המבקש כי בית המשפט ייתן פסק דין הצהרתי הקובע כדלקמן;

תכנית מתאר מקומית מפורטת חש / 29 / 3 (להלן: "תכנית המתאר") מתירה את השימוש לאירועים במקרקעין... ללא כל היתר שימוש חורג, בהתאם להוראות הדין.

לחילופין, וככל שיקבע כי תכנית מתאר מקומית מפורטת חש / 29 / 3 אינה מאפשרת שימוש של הפעלת גן אירועים, להצהיר כי על המינהל להשיב את שיעור תשלום דמי החכירה היחסי שנגבה מהקיבוץ ושנגזר, בין היתר, מאפשרות השימוש הרלבנטית לגן אירועים.

לטענת הקיבוץ, יש ליתן לתכנית המתאר פרשנות לפיה השימוש במקרקעין לצורך קיום "גן אירועים" נכלל בהגדרת ייעוד המקרקעין ל"נופש ובידור" הקבוע בסעיף 11ד' בתכנית המתאר ובנוסף, ניתן ללמוד ולהסיק מהתנהלותן ומצגיהן של רשויות המדינה במשך שנים כי פרשנות הקיבוץ לתכנית המתאר היא הנכונה וכי השימוש של גן אירועים במקרקעין מותר.
עוד טען הקיבוץ, כי במקום בו תידחה פרשנות זו וייקבע כי הקיבוץ אינו רשאי לעשות שימוש במקרקעין לאירועים – הוא זכאי להשבה חלקית של תשלום דמי החכירה ששילם למדינה במשך שנים ושנגזר, בין היתר, מהשימוש המותר כ"גן אירועים".

תמצית טענות המשיבה הוועדה המקומית

יש להורות על מחיקת התובענה נגדה על הסף מהטעמים הבאים;

מעשה בית דין - עובר להגשת התובענה דנן, הגישה חאן אביב תובענה (ה"פ (מחוזי – מרכז) 15461-01-13) בה עתרה לפסק דין הצהרתי הקובע, כי ניתן להפעיל גן אירועים במקרקעין על פי תכנית המתאר. ביום 27.3.13 ניתן פסק הדין (מפי כב' השופט סג"נ שילה) המוחק את אותה תובענה על הסף תוך שקבע כי: "שאלת פרשנותה של התכנית... היא עניין של תכנון ובנייה שהסמכות לדון בו נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים". פסק הדין האמור ניתן בתובענה שכל הצדדים לתובענה דנן הין צד לה ולפיכך חל הכלל בדבר מעשה בית דין.

סמכות עניינית – התובענה עוסקת בפרשנות של תכנית שאושרה על פי חוק התכנון והבנייה תשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה") ובהתאם לסעיפים 2, 3 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס – 2000 (להלן: "חוק בתי משפט לעניינים מינהליים") וסעיף 10 לתוספת הראשונה לאותו חוק, הסמכות לדון בענייני תכנון ובניה נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים.

הסעד העיקרי המבוקש בתובענה עוסק בפרשנות תכנית המתאר ורק היה ופרשנות הקיבוץ לא תתקבל – יקום הסעד ההצהרתי החילופי להשבת הכספים. הסעד החילופי המבוקש בתובענה מופנה כלפי המינהל בלבד ונגד הוועדה המקומית מופנה רק הסעד בדבר פרשנות התכנית ואין כל הצדקה לכרוך את הוועדה המקומית בהליך אשר עשוי להתקיים רק לאחר ששאלת הפרשנות תוכרע.

תמצית טענות הוועדה המחוזית והמינהל

יש להורות על סילוק התובענה על הסף מהטעמים הבאים;

חוסר סמכות עניינית – משמעות הסעד העיקרי בתובענה היא כי בית המשפט יחליף את שיקול דעתו של מוסד תכנון שלו מסורה הסמכות על פי דין לפרש תוכניות ולמעשה מסתתרת מאחוריו בקשה לקבוע כי החלטת הוועדה המקומית (מיום 11.9.2011) שקבעה כי על חאן אביב להגיש בקשה להיתר לשימוש חורג בטלה. הגם שתוכנית הינה "דין" בית המשפט אינו מוסמך לפרשה במסגרת סעד הצהרתי, כאשר במקביל מתנהלים הליכי תכנון במסגרתם יכולים הגופים המוסמכים להכריע ביחס למשמעות הוראות התוכנית. הסמכות לדון בביקורת על החלטות מוסדות התכנון נתונה בידי בית המשפט לעניינים מינהליים.